כתבה בבלוג

גן בייבי גן

גיל שנתיים הנורא

דצמ 08. 2013 | מאת גננת הגן

גיל שנתיים הנורא

 

צלחתם את המשבר של תחילת ההורותלמדתם להכיר את התינוק שלכם, הסתגלתם אחד לשני, התינוק גדל והתפתח והעניינים נראו פחות או יותר בשליטה. ואז, פתאום, סביב גיל שנתיים, האידיליה נסדקת: התינוק המתוק והחייכן הופך לדובון "לא-לא" ומפתח התנהגויות חדשות ובעייתיות. אתם אולי שואלים את עצמכם מה קורה לו? עשינו משהו לא בסדר

זה קורה לכולם, ולא, לא עשיתם משהו לא בסדר. סביב גיל שנתיים התינוק, שכבר הפך לפעוט, עובר תהליך פסיכולוגי חשוב מאוד. הוא מפתח את הזהות שלו כאדם בפני עצמו, ויחד עם זה את הביטחון שלו בעצמו וביכולות שלו.

תינוק שנולד תלוי לחלוטין בהוריו, גם לסיפוק צרכים הפיזיים וגם מבחינה פסיכולוגית. התלות שלו כל כך חזקה, שהתינוק עדיין לא מפתח זהות מוגדרת. הזהות העצמית מתפתחת בהדרגה, כאשר שיא התהליך קורה סביב גיל שנתיים.

זו המשימה של הפעוט: לבנות לעצמו תחושת עצמי, להרגיש נבדל מהאחרים, להרגיש שיש לו דעות משלו, לדעת להבדיל בין הרצון שלו לרצון של האחר וכן להרגיש בעל כוח ושהוא מסוגל גם להגשים את הרצונות שלו.

איך הפעוט יכול לעשות את כל אלה? אחת הדרכים מבחינתו היא להתנגד לרצון של האחר. אם אני, הפעוט, לא מקבל את מה שההורים מבקשים ממני וקובעים עבורי, אז זה מאוד ברור שיש לי רצון משלי. אפשר לעשות את זה פשוט על ידי אמירת "לא", ואפשר גם להשתמש בהתקפי זעם ובבכי..

ככה זה נראה: הוא יגיד "לא" על כל דבר, הוא ימחה בצורה אקטיבית כשתרצו להושיב אותו במכונית או בעגלה, הוא ישכב על הרצפה וירקע ברגליים כשתרצו לצאת מגן השעשועים ועוד. זו הסיבה שהגיל הזה מכונה "גיל שנתיים הנורא", "גיל המרד הראשון", או "גיל ההתבגרות הראשון", רמז למה שמצפה בשנים יותר מאוחרות.

 איך עוברים בשלום את גיל שנתיים הנורא

כאשר מבינים את משמעות השינוי בהתנהגותו, ניתן להתחבר לקסם הטמון עבור הילד במשפטים כמו "לא רוצה" או "אני לבד". תחושת העצמי של הילד מתבססת כשהוא לומד איך לווסת את עצמו אך גם לסמוך על עצמו, ולהפוך לאדם עצמאי ונפרד, בעל מחשבות, רגשות ורצונות משלו. כדי לקדם התפתחויות אלו הילד זקוק לתמיכה ועידוד, אך גם להצבת גבולות ואכיפת מרות. בתקופה זו נדרשים ההורים להיות קשובים מאוד לצרכים המשתנים של הילד,  והדיאלוג שהם מקיימים איתו סביב צרכים אלו משמעותי ביותר. גבולות נאותים יסייעו לילד ללמוד לשלוט בעצמו ולהפנים את הכללים והנורמות של החברה בה הוא חי. גם אם לעיתים נראה שהילד עושה את כל מה שאפשר כדי לבדוק את הגבולות הללו, למעשה הם נותנים לו תחושה של ביטחון והגנה, של גבולות שבתוכם יכולה התפתחותו להתרחש. לשם כך דרושה עקביות מצד ההורים, אך גם גמישות: כדאי להורים לבחור על מה חשוב להתעקש, ואיפה אפשר לוותר ולתת לילד להתנסות בעצמו. דרך טובה להתמודד עם סרבנות היא לתת לילד אפשרויות בחירה, וכך להעביר לו תחושה של כוח ושליטה על חייו. ילד שחש חזק ועצמאי יהיה גאה ובטוח יותר בעצמו, והמרדנות תהיה פחות ופחות נחוצה לו. כך, למשל, אם נקעתם למאבק כוחות סביב סירוב לאכול ירקות ניתן לתת לילד לבחור האם הוא רוצה סלט או ירקות חתוכים בכך להגדיל את תחושת הבחירה והעצמאות.

תופעת לוואי: התקפי זעם

התקפי זעם (temper tantrum) הם תופעה שכיחה בסביבות גיל שנתיים. בהתקף כזה הזעם והכעס משתלטים על הילד והוא יכול להתנהג בחוסר שליטה, לבכות בכי היסטרי ואף להטיל עצמו על הרצפה. זוהי סערה פנימית עצומה עבור הילד, ורצוי לעזור לו לעבור אותה ע"י תמיכה, הרגעה ואפילו חיבוק. למרות מרדנותו הילד זקוק לתחושה ששומרים עליו ברגעים אלה ושהוא לא לבד. יחד עם זאת לא כדאי "להיכנע" להתקפי זעם שכאלה ולמלא את מבוקשו רק כדי שיירגע. למשל, כאשר הילד מטיל עצמו על רצפת הסופר בגלל סירוב לקנות ממתק, לא כדאי להיכנע לדרישתו כדי לא לחזק את ההתנהגות. במקום זאת, ניתן לומר לו "אני מבין שאתה מאוד כועס ומאוכזב אבל כבר קיבלת ממתק היום". 
ישנה שונות עצומה בין ילדים, וכמובן שלא כולם עוברים את גיל שנתיים במרדנות גדולה.

 כשם שלא כדאי להיבהל ממרדנות הילד או "לקחת אותה באופן אישי", כך גם אין סיבה להילחץ אם הילד עובר תקופה זו בשקט יחסי. ילד יכול להיות סקרן, שמח ובטוח בעצמו, ולהתפתח התפתחות תקינה בהחלט, גם אם גיל שנתיים עבור הסובבים אותו הוא כלל לא נורא...

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם לחנך ולהשליט משמעת בבית:

הציבו כללים ברורים ונוקשים סביב התנהגות אלימה (מכות, נשיכות, בעיטות) והעבירו מסר ברור וחד משמעי של התנגדות לכל ביטוי אלימות שהוא.

לא כל דבר צריך להפוך לשדה קרב. בחרו את הקרבות שלכם בתבונה- העלימו עין מדברים קטנים (לא להניח רגליים על הספה, לאכול עם מזלג) על מנת שהדברים הגדולים יקבלו את הדגש הראוי להם (לחגור חגורת בטיחות, איסור ביטויי אלימות, כבוד למבוגרים ועוד..)

היו חיוביים- במקום לומר "אל תטרוק את דלת החדר" אמרו "אני יודעת שאתה יכול לסגור אותה בשקט" והקפידו לשבח אותו על רכישת התנהגות חיובית חדשה.

העבירו מסרים ברורים ופשוטים, תוך שמירה על קשר עין. כך תוודאו שקולכם אכן נשמע.

עונשים לא תמיד יעזרו בגיל הזה שכן הילד קטן מכדי להבין את משמעותם באופן מלא. הענישה רק תלמד אותו לפחוד ממבוגרים ותפספס את המטרה האמיתית שלה.

.החל מגיל 3 ומעלה, ניתן להשתמש בשיטת ה"פסק זמן" בחדר- הילד עובר לחדר אחר ושקט בבית בו עליו לחשוב על המעשה שעשה. הקפידו על פסק זמן קצר ואפקטיבי.

הפגינו עקביות- אם החלטתם שהתנהגות מסוג מסוים אינה מקובלת בביתכם, הקפידו להחליט מה תהיינה ההשלכות שלה בכל פעם שהיא מתרחשת.

 

 

אל ייאוש עוד מעט זה עובר...

המשך יום נעים רויטל